זקן וחולה? רק לא בפריפריה: הארץ

16/01/2017

זמינות הרופאים והטיפולים בפריפריה קטנה יותר, וגם אם הם קיימים, הגישה אליהם מסובכת. לא פלא שהזקנים שם חולים יותר.

 

נכון, עדיף להיות צעיר ובריא מאשר זקן וחולה, אבל אם כבר זקן וחולה, אז לא בפריפריה. כ–20% מבני הגיל השלישי בארץ חיים בפריפריה — כמעט 200 אלף. לפי מכון מאיירס־ג'וינט־ברוקדייל, המתמחה בחקר הגיל השלישי, יש בה 15 מיטות לשיקום גריאטרי לכל 10,000 בני אדם, לעומת 32 מיטות בשאר אזורי הארץ (פריפריה מוגדרת לצורך העניין כמחוז הצפון ונפת באר שבע). במחלקות גריאטריות אחרות המצב לא הרבה יותר טוב: בפנימית גריאטרית ובסיעודית מורכבת יחד יש בפריפריה 35 מיטות לכל 10,000 בני אדם (לעומת 49 בשאר הארץ), ויש מחלקות שבכלל לא קיימות שם: הנשמה ממושכת ותת־גריאטריה חריפה.

הנתונים הללו הוצגו לפני כשנה, אבל מעט אם בכלל השתנה מאז. רוב המבוגרים בפריפריה (61%) מוותרים לעתים על טיפולי שיניים (לעומת 40% בשאר הארץ). הרוב המכריע מוותר על ביטוח סיעוד בסיסי (ב–2010 רק 27% החזיקו ביטוח כזה), ואפילו ביטוח משלים של קופת החולים אינו מובן מאליו: רק ל–65% מהם היה כזה, לעומת 83% בשאר הארץ.

ייתכן שזה קשור לזמינות של שירותים רפואיים ולאיכות המפוקפקת של התחבורה הציבורית בפריפריה. ודאי גם ליכולת כלכלית. ב"פורום האזרחי לקידום הבריאות בגליל" אומרים, שמחסור חמור ברופאים מומחים יוצר תורים ארוכים מאוד, ולפעמים אנשים מתייאשים.

למעשה, יש צורך בנחישות רבה כדי להגיע לבדיקה, אומרת מרגנית אופיר־גוטלר מהפורום: "כיוון שאין תחבורה ציבורית סבירה, אדם צריך לבקש שיסיעו אותו ושילוו אותו. לא תמיד יש ממי לבקש, ולעתים זה כרוך בעלויות מטורפות". מבדיקה של הפורום עולה, כי המצב בחברה הערבית אף קשה יותר — שיעור התחלואה הכרונית שם עומד על 85.9%, ורוב החולים בגיל השלישי. אלה נתונים של "ריכאז" המכון למחקר יישומי חברתי של אגודת הגליל.

אולי זה מסביר מדוע זקני הפריפריה מתחסנים פחות נגד שפעת ועושים פחות בדיקות לגילוי מוקדם (של סוכרת, מחלות כלי דם וסוגים שונים של סרטן). זה ודאי מסביר את הנתון לפיו 34% מזקני הפריפריה הגדירו את מצבם הבריאותי כטוב, לעומת 46% בשאר הארץ, וגם מדוע הם מתאשפזים יותר.

ח"כ איציק שמולי, יו"ר שותף של השדולה למען הגימלאים בכנסת, אומר שזה לא מפתיע: "מצב סיעודי יכול להיגרם גם כתוצאה מהזנחה של בעיה קטנה, מדחייה של טיפול ראשוני כי לאדם לא היה איך להגיע למרפאה. לצירוף של חוסר זמינות של שירותי הבריאות ואוכלוסייה חלשה כלכלית, יש מחיר. בעיית הנגישות אף מחמירה את המצב, כי אפילו אם יש מקום שמציע פעילות וטיפולים פרא־רפואיים, הרבה אנשים לא מצליחים להגיע אליו". לדעתו על הממשלה מוטלת החובה לדאוג להסעות לבני הגיל השלישי, ואין להשאיר את הדבר באחריותן הבלעדית של הרשויות המקומיות.

לנוכח ההזנחה לא מפתיע לגלות, ש–43% מזקני הפריפריה (מגיל 75 ומעלה) הם זכאי חוק הסיעוד – כלומר מוגבלים במידה כזאת או אחרת וזקוקים לעזרה. בשאר הארץ השיעור של בני גילם זכאי חוק הסיעוד הוא 39%. חוק הסיעוד עצמו מעניק רשת ביטחון בסיסית, לא תמיד זה מספיק.

ליאור שטרסברג, מנכ"ל עמותת מט"ב, המספקת שירות של מטפלי בית לפי חוק הסיעוד, אומר שבכל הארץ יש מחסור במטפלות ומטפלים, אבל בפריפריה המחסור חמור יותר. לדבריו, "יש מקומות שבהם גם קשה יותר להשיג עובדי סיעוד זרים, וישנם אנשים שזקוקים לטיפול 24/7, כמו חולי אלצהיימר, אבל ידם אינה משגת". במקרים רבים אי אפשר להביא את הילדים בחשבון, כי הם גרים רחוק.

מה עושים? שטרסברג אומר שהמטפלות (כן, רוב העוסקים במקצוע החשוב הזה הם נשים) מחפשות ולעתים מוצאות פתרונות יצירתיים: "אני עושה ביקורי בית וראיתי לא מזמן מטפלת שמפצלת את העבודה. היא באה בבוקר לעזור לאדם לקום ולאכול ארוחת בוקר, בצהריים היא עוברת לראות מה שלומו ולעזור עם הארוחה, ובאה בערב לפני השינה". הוא סבור, כי השקעה בשדרוג חוק הסיעוד והגדלה של מספר השעות לטיפול בבית תחסוך למדינה (ולזקנים) את העלויות הגבוהות הרבה יותר של סידור מוסדי.

ומשהו חיובי לסיום: בבית החולים פוריה, שבו פועלת המחלקה היחידה באזור לשיקום גריאטרי, דווח השבוע על הכללת מרכז שיקום חדש בתקציב המדינה. אם לא יהיו עיכובים, הוא יושלם בתוך חמש־שש שנים, וברור שתהיה בו גם מחלקה גריאטרית. יש למה לצפות.

אבל דווקא דוברת פוריה, מאיה צבן, מצננת את ההתלהבות: "זה טוב, אבל אני לא מאמינה שזה יספיק כדי לענות על הצורך. וגם אחרי שזה ייבנה, תישאר הבעיה למשוך למקום אנשי מקצוע טובים".

http://www.haaretz.co.il/misc/article-print-page/.premium-1.3254818

דלג על בר תחתון
בר תחתון
דרונט בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד